סיפורי האישי

פמלה קריב

8 במאי, 2010

מאנגלית: סמדר ברגמן

חלפה כמעט שנה מאז שלחתי את דף המידע האחרון שלי והייתה זו שנה קשה ביותר. חוויתי תקופה אינטנסיבית מאוד של מחלה, פחד ודיכאון. לא עבדתי וחשתי מנותקת לגמרי מהעולם במשך זמן ממושך למדי. במבט לאחור, הייתה משמעות לתהליך מעבר קשה ביותר זה, אבל לא כך הרגשתי בכלל כאשר חוויתי אותו.

בדף מידע זה אספר לכם מעט יותר על התהליך שעברתי, כיוון שאני מאמינה שעובדי אור רבים ברחבי העולם עוברים דבר-מה דומה. דומה שזה זמן של טיהור גדול עבורנו ואף-על-פי שקשה למדי לשמר את האמונה במשך תהליך מטהר זה, יש לו משמעות ותכלית.

ישוע אומר לי שאנו חייבים לחוות אותו, לאפשר לעצמנו לעבור את התהפוכות הללו, כדי להבין באמת מהי עבודת אור. אחד מפירות התהליך הזה הוא שהוא מאפשר לנו להפוך למורים רחומים יותר. כאשר אתם יורדים אל הפינות החשוכות ביותר של אישיותכם, כאשר אתם מאפשרים לחשכה להיכנס למודעות שלכם, אתם הופכים ענווים במובן האמיתי של המילה. אתם מבינים מקרוב את הניגודים שברגש ובהתנהגות האנושיים. כל בסיס לשיפוט אחרים או אפילו שיפוט עצמי נעלם כאשר אתם מתמודדים באמת עם החשכה שלכם. אז אתם מבינים שאתם בראש ובראשונה אנושיים, ממש כמו כל אחד אחר.

כאדם, אנו חיים בממלכת הדואליות, אך אמנות החיים על כדור הארץ היא לקבל ואפילו לחגוג ממלכה זו, לאו דווקא להתעלות מעליה. זה עשוי להישמע מוזר, האם לא מצפים מאיתנו להתעלות מעל לדואליות בזמן הזה? האם לא בכך עוסקת הרוחניות? אני מאמינה כעת שטוב הרבה יותר לקבל את הדואליות מאשר להתעלות מעליה. הדחף להתעלות מעל לדואליות מצביע לעתים קרובות על היעדר כבוד למציאות של כדור הארץ, על הפחד להתמסר לה באמת ועל גישה מעט מתנשאת כלפי אנשים שלא "עובדים על עצמם" מבחינה רוחנית. אני ללא ספק הייתי אשמה בכל שלוש הנקודות הללו. אבל אני חושבת שזו מכשלה עבור עובדי אור רבים. הפרדוקס הוא שברגע שתאמצו באמת את הדואליות כדרך שבה מתרחשים הדברים על כדור הארץ, אתם תחדלו להיאבק בטבע שלכם, וזו יכולה להיות הקלה גדולה, עד כדי כך שתרגישו שאולי בכל זאת התעלתם מעל לדואליות ככלות הכול!

כיוון שעשיתי "עבודה פנימית" רבה מאוד (תרפיית גלגולים, הילינג, מדיטציה, תקשור) בשמונה השנים האחרונות, חשבתי שאני מכירה כבר את החלקים האפלים שלי ושפחות או יותר התעליתי מעליהם. ובכן, טעיתי! נדרשה לי שנה כדי להבין שחכם יותר עבורי לאמץ את החלק האפל שבי ולהשלים עמו, במקום להילחם בו, כיוון שמלחמה בו רק הרעה את המצב, בעוד שקבלתו, לבסוף, העניקה לי תחושה עמוקה של הקלה ומודעות חדשה לנס החיים.

עבורי התהליך החל באביב 2009, שעה שלקיתי בדלקת קיבה עקשנית (גאסטריטיס) שהפכה כואבת יותר ויותר. במיוחד סבלתי מרפלוקס קיבתי ושטי, שגרם לתחושת שריפה בגרוני כל היום וכל הלילה. התחלתי לסבול מבעיות אלה שנתיים קודם לכן, וידעתי שהן נגרמות בעיקר בשל לחץ שחשתי כתוצאה מהתפתחות העסק.

אף-על-פי שאהבתי את עבודתי (סדנאות, תקשורים קבוצתיים וייעוץ אישי) היו בי גם פחד וחוסר ביטחון רבים, שעלו לפני השטח בכל פעם שהיה עלי לתקשר או לבצע קריאה. פחדתי שמא אראה מגוחכת, שלא אדע מה לומר, שישוע לא יגיע, ובקצרה פחד מפני דחייה. פחד זה לא נעלם כאשר התחלתי לעשות יותר סדנאות ופגישות אישיות, והוא גרם למתח רב. כתוצאה מכך, הקיבה שלי אותתה לי שיש לה יותר מדי דברים לעכל. לא הקשבתי לה במשך זמן רב.

במאי 2009 הכאב הפך קשה מנשוא. פניתי לבית החולים ואובחנתי כסובלת מדלקת קיבה. התרופות שלקחתי לא עזרו וגם התזונה הקפדנית לא השפיעה כלל. בחודשי הקיץ, התחלתי לפחד כל-כך מהכאב הפיזי שלא יכולתי עוד לישון היטב. ביטלתי את כל הסדנאות והפגישות ולאחר כמה חודשים הכאב שכך. אולם, הצרות לא נגמרו. כעת הפך הפחד לבעיה העיקרית. חוויתי פחדים אינטנסיביים שזרמו בכל גופי, שלא הייתה להם סיבה ברורה. לא פגשתי עוד באנשים רבים משום שלא עבדתי, ומצב הקיבה שלי השתפר, אך הפחד נשאר.

בעבר, התנסיתי רבות בתרפיית גלגולים וידעתי שפחד בלתי מוסבר זה עשוי בהחלט להיגרם מטראומה מגלגול קודם. בכנות, חשבתי שכבר התמודדתי במידה רבה עם טראומה זו מגלגול קודם אבל כעת גיליתי שאף-על-פי שאדם יכול להבין את הטראומה באופן מנטלי, דרוש זמן רב כדי שהצלקות הרגשיות יחלימו. העובדה שפחדתי כל-כך מפני תקשור ודיבור בציבור הייתה קשורה לגלגולים קודמים שבהם עשיתי משהו דומה ונדחיתי בשל כך ואף נרדפתי. אולם לא היה די בעובדה שידעתי זאת כדי להעלים את הפחד. החלטתי פשוט לחוות את הפחד, להניח לו לעבור דרכי אם ניתן להתבטא כך. בעלי גריט חווה פחדים דומים לפני כעשר שנים וגילה שכאשר אמר "כן" לאותם פחדים שוב ושוב, בירך אותם כחלק מנשמתו הרוצה להירפא, הם הפכו נסבלים ואף שככו. ישוע אמר דבר דומה בכמה תקשורים, וקראתי ספרים אחרים שביסודו של דבר המליצו המלצות דומות.

אולם העובדה הפשוטה הייתה שלא הייתי מסוגלת. פשוט לא יכולתי לקבל את הפחד כיוון שההרגשה שהתלוותה לו הייתה כה רעה. מעולם לא חוויתי פחד עז שכזה. הוא גרם לי להיפרוונצילציה כרונית (נשימת יתר) וחוסר השינה הפך חמור יותר בסתו 2009. בסופו של דבר, כמעט ולא ישנתי כלל והיכולת להבחין בין ערות לשינה נעלמה. תפיסת המציאות שלי הפכה מעוותת ופחדתי שמוחי לא יפעל כהלכה שוב לעולם. כמו כן הפכתי מדוכאת מאוד. בנשמתי חשתי דכדוך וחוסר אמון בסיסי בחיים שמעולם לא ידעתי שנמצאים שם, אורבים ברקע כביכול. הפחד יצא כעת ממקום מחבואו והתגלם כהלך רוח אפל שבו סגרתי את עצמי מפני העולם לגמרי.

חשתי מנותקת מבעלי ומבתי בת השמונה כמו גם ממדריכי ישוע ומרים. הייתי לבד לגמרי וחשתי שאין לי מקום בעולם. חשבתי שעליי להיעלם וחשתי חסרת ערך לחלוטין. איבדתי רבות ממשקלי וביסודו של דבר לא עשיתי כלום כל היום. הזמן חלף לאט מאוד ושעה נראתה כיום. הדבר הגרוע ביותר היה שבחודשי החורף, לא חשתי כמעט כלום. בעוד שבעבר הייתי רגישה ביותר, עתה דומה היה שאיני מסוגלת לחוש ברגש בגופי. הייתה זו תחושה מוזרה מאוד ועתה אני מבינה שעדיף היה הרבה יותר להרגיש פחד מאשר כלום.

בתחילת אביב 2010 חל סוף-סוף שינוי. קיבלתי עזרה וטיפול מידי פסיכיאטר. בתחילה דחיתי את כל מה שהוא אמר, וחשתי אי-נוחות בשל התרופות שרשם לי. אף-על-פי-כן, חשיפת הבעיה חוללה שינוי, למרות תחושות הכאב והבושה. להפתעתי, ידידיי ומשפחתי תמכו בי לאורך כל הדרך, גם כאשר הייתי עויינת כלפיהם ולא השבתי לשיחות הטלפון ולמכתבים שלהם. אנשים המשיכו לשלוח גלויות, כמה נשים אירגנו מעגל ריפוי, ובעלי ובתי היקרים נותרו קרובים אליי למרות שהתנהגותי הפכה לא יציבה ולא רציונלית (אחסוך מכם את האנקדוטות ;-).

הייתה זו חוויה מדהימה עבורי לגלות כמה מתוקים הם האנשים באמת. בעוד שחשתי מנותקת מעצמי ומבוישת כיוון שאובחנתי כמי שלוקה בהפרעה פסיכיאטרית, משפחתי וידידיי ראו אותי, גם כשאני לא ראיתי. הייתה זו חוויה מרפאה מאוד עבורי. חוסר האמון הבסיסי שלי בחיים הופרך פשוט על-ידי חביבותם של האנשים שסביבי. כך, חוויתי ריפוי של פצעיי הפנימיים בדרך שלא ציפיתי לה מעולם. כעת הבנתי שאנשים באמת אוהבים אותי, גם כאשר אני כולי חשופה עד לעצמותיי, שבמקרה שלי אפשר להתייחס לכך פשוטו כמשמעו, כיוון ששקלתי 42 קילוגרמים.

עכשיו אני מרגישה מבורכת על כדור הארץ ומתענגת על כל יום. אני נהנית מהאינטימיות שיש לי עם ידידיי ומשפחתי, ואני אסירת תודה על כך ששוב אני מרגישה בחיבור עם ישוע ואימא אדמה, וכמו כן אני אוהבת את הדברים הקטנים של חיי היום-יום: לראות פרח פורח, להרגיש את בתי מתכרבלת לידי בבוקר, או לצפות בחתול שלי מתמתח להנאתו. אני רוצה להיות כאן. אני חשה תחושת הודייה עמוקה כלפי החיים עלי אדמות.

הצד האפל שלי, כמו הצד האפל של כל אדם אחר, קשור לפחד מפני החיים. למעשה לא בטחתי בחיים על כדור הארץ, בייחוד לא בטחתי באנשים אחרים, מהיום שבו נולדתי. אני יודעת שאני לא היחידה, משום שעובדי אור רבים החיים היום נכנסו לגלגול זה עם תחושות דומות. לאחרונה תקשרתי מסר מאת ישוע עבור חבר, שמתמודד אף הוא עם פחדים עמוקים שאין להם לכאורה גורם וסיבה. אסיים בכך שאצטט את מילותיו של ישוע אליו, משום שאני מרגישה שהן מתייחסות למה שעובדי אור רבים חווים עתה. (המסר נמסר במקור בלשון זכר).

ישוע על ההתמודדות עם פחד:

הפחד שאתה חווה הוא הפחד העמוק ביותר שאדם יכול לחוות: הפחד לחיות. אנשים חושבים שהם מפחדים מפני המוות, אבל למעשה הם מפחדים מהחיים, כיוון שהחיים הם כוח עוצמתי ולא צפוי המוביל אותך אל מעבר לשיאי האהבה והשמחה ומורדות הפחד והבדידות. החיים קשורים להרגשה.

אתה מפחד להרגיש בפחד שלך, כיוון שאתה חושב שהוא ישמיד אותך. אולם, מחשבה זו היא פשוט פחד בצורה אחרת. הפתרון היחיד הוא להתמודד עם הפחד, לאפשר לו להיות, לאמץ אותו כפי שהוא. זה חלק מהחיים.

כדי להיות מסוגל לחיות עם הפחד שלך, עליך לקבל החלטה. זו ההחלטה לחיות, בייחוד לחיות על כדור הארץ בזמן הזה. אף אחד אחר לא יכול לקבל החלטה זו עבורך. עליך לקבלה והיא חייבת לבוא מהלב: מהרגשות שלך במקום מהמחשבות שלך.

עמוק עמוק בתוכך ישנו ילד קטן שמחכה שיקדמו את פניו בברכה ושילטפו אותו. הוא לא התקבל על-ידי האימא הארצית שלו בדרך שגרמה לו לחוש אהוב בזכות עצמו. הוא לא מרגיש בבית בכדור הארץ. הוא גם נושא בתוכו צער מגלגול קודם. ילד קטן זה חש שהחיים בגדו בו ונטשו אותו. הוא לא בטוח שהוא רוצה לחיות שוב על כדור הארץ.

הוא מבקש ממך עכשיו להושיט לו יד מלבך. הפחד שלך הוא קולו הקורא לך. לאמץ את החיים על כדור הארץ עכשיו הוא לאמץ ילד קטן פנימי זה. האם תרצה שמישהו אחר יחבוש את פצעיו? האם תרצה להעביר ילד יקר זה שלך למישהו אחר מלבדך? הוא מחכה לך.

בראש ובראשונה הוא זקוק לקבלה מצדך. הוא רוצה שתיקח אחריות כלפיו ושתאמר לו שאתה שם בשבילו ויהי מה. הוא צריך לדעת שאתה שם בשבילו אפילו אם הוא ימשיך לבכות ולפחד. הוא צריך לדעת שאתה תהיה שם ללא תנאי. רק אז הוא יוכל להירגע...

אתה מבין, אתה לא יכול להעלים את הפחד שלו בשום שיטה חיצונית. הרעיון שיש לרפא או "לתקן" אותו – בעזרת מרפאים או שיטות ריפוי – עשוי לגרום לו להרגיש שיש בו משהו לא כשורה. הוא עלול להרגיש דחוי. אין לו אמון בחיים. הדרך היחידה שבה ניתן להשיב לו אמון זה היא על-ידי כך שאתה תהיה שם גם כאשר הוא מפחד. אתה חייב לקבל אותו ללא תנאי, ורק אז ילד פצוע זה יזכה בריפוי אמיתי.

אם באמת תאמץ אל לבך ילד פנימי זה שלך, הוא יעניק לך מתנות רבות שהנהדרת ביותר מביניהן היא היכולת למצוא שוב שמחה בחיים, ליהנות מהדרך העוברת בין נקודות השיא ונקודות השפל, להרגיש בטוח ובבית על כדור הארץ בזמן הזה.

ברכות חמות,

פמלה וגריט

לתמורה